החלטה בתיק רת"ק 26488-11-13

1.         בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בראשון לציון (כב' הרשם הבכיר נעם רף), לפיו נתקבלה תביעת המשיבה באופן חלקי כנגדו (ובאופן מלא כנגד שני משיבים נוספים שאינם מבקשים בבקשה זו), והוא חויב לשלם לה סך של 6,201 ש"ח בצירוף הוצאות משפט בסך 500 ש"ח.

2.         רקע הבקשה הוא תביעה שהגישה המשיבה כנגד המבקש (ושתי חברות אחרות - נתבעות 2 ו-3 בתובענה המקורית), בגין אי תשלום תמורת שירותי עיצוב וגרפיקה שביצעה עבורם. יצויין כי  המבקש הינו בעליה ומנהלה של הנתבעת 2. כחודש ימים לאחר ההתקשרות, הפסיקה הנתבעת 2 את פעילותה והמבקש עבר לעבוד אצל הנתבעת 3, ובהמלצתו, החלה המשיבה לתת שירותים לנתבעת 3.

3.         לטענת המבקש, לקחה הנתבעת 3 את כל התחייבויות הנתבעת 2 על עצמה והוציאה חשבונית מס עבורה, והוא אינו חייב אישית בגין הפסקת פעילות הנתבעת 2.

4.         המחלוקת בתיק היתה איפוא האם אכן לקחה הנתבעת 3 על עצמה את מלוא התחייבויות הנתבעת 2 כלפי התובעת, והאם יש לבצע "הרמת מסך" בין המבקש לנתבעת 2, בכל הנוגע לחובותיה כלפי המשיבה.

5.         להשלמת התמונה יצויין, כי סכום התובענה הכולל עמד על 17,570 ש"ח כשהעבודה מול הנתבעת 2 הוערכה בסך 6,201 ש"ח מתוכו. נוכח אי התייצבות הנתבעת 3 ניתן פסק דין כנגדה על מלוא סכום התובענה ובהעדר אישורי מסירה לנתבעת 2 - נמחקה התובענה כנגדה.

6.         לאחר ששמע בית המשפט את עדויות הצדדים ועיין בראיות שהוצגו לפניו, מצא בית המשפט לקבוע כי לא הוכחה טענת המבקש לפיה לא נעשתה על ידו כל פעולה בחוסר תום לב וכי החברה המשיכה לשלם לספקים, להזמין עבודות ואף לאחר שנכנסה הנתבעת 3 כמשקיעה בנתבעת 2, נכנסו עסקאות נוספות והמשיכו לשלם לספקים, ולא הובאה מצדו של המבקש כל ראיה מצדו בעניין זה. ביהמ"ש הביע אף תמיהתו להעדר כל הסבר, כיצד בוצעה הזמנת העבודה מהמשיבה בחודש נובמבר 2012 כאשר חודש ימים לאחר מכן הפסיקה הנתבעת 2 את פעילותה (ס' 14 לפסה"ד). בנסיבות המפורטות ותוך התייחסות הפסיקה לעקרון הרמת המסך, ונוכח פרק הזמן הקצר שחלף בין מועד הזמנת העבודה לבין המועד בו הפסיקה הנתבעת 2 את פעילותה, ראה בית המשפט את התנהלות המבקש 1 כהתנהלות בחוסר תוך לב כלפי ציבור הנושים ולא קיבל את טענתו כי הפסקת פעילותה של הנתבע 2 נעשתה בפרק זמן קצר ביותר. מסקנה זו של בית המשפט קמא נבעה גם מהעובדה כי הטענה נטענה בעלמא ולא הוכחה, אינה מתיישבת עם דברי המבקש ואף עם הגיון קבלת ההתחייבויות של הנתבעת 2 במצב הדברים המתואר, על ידי הנתבעת 3.

עוד קבע בית המשפט עובדתית, כי אינו מקבל את טענת המבקש, לפיה קיבלה הנתבעת 3 על עצמה את התחייבויות הנתבעת 2 ובכך פטורה האחרונה מהתחייבויותיה כלפי המשיבה. גם טענה זו, כך קובע בית המשפט קמא, נטענה בעלמא ולא זו אף זו, אלא שהוכחשה בכתב ההגנה מטעם הנתבעת 3. כן לא ראה בית המשפט קמא בהתנהלות המשיבה מול הבעלים של נתבעת 3 כויתור על חוב הנתבעת 2 כלפיה.

נוכח האמור, מצא לנכון בית המשפט קמא להרים את מסך ההתאגדות בין הנתבעת 2 למבקש, ולחייבו בתשלום של חובה היחסי מכלל החוב, היינו בסך של 6,201 ש"ח.

7.         תמצית טענות המבקש היא, כי טעה בית המשפט בקביעתו כי יש להרים את מסך ההתאגדות בין הנתבע 2 למבקש, וכי התנאים הנדרשים עפ"י סעיף 6 לחוק החברות התשנ"ט - 1999, לא התקיימו, כשהמדובר במקרים חריגים ונדירים אשר נקבעים אך במצבים בהם נושא המשרה ביצע פעולות העולות כדי מרמה, הונאה או הצגת מצגי שווא או נטילת סיכון בלתי סביר המצדיק יחוס אחריות אישית. במקרה דנן לא הוכחה כל תשתית להרמת מסך ההתאגדות וכזו אף לא נטענה על ידי המשיבה ועל כן לא היה מקום לקבוע כאמור. לעניין זה טוען המבקש, כי עצם העובדה שהנתבעת 2 קיבלה והתקשרה עם המשיבה ביחסי עבודה כחודש קודם תחילת הבעיות הכספיות בחברה, אין בה כשלעצמה כדי להוות ראיה למעשי מרמה או הונאה, לא כל שכן כשהמבקש וידא כי המשיבה תקבל את המגיע לה מהנתבעת 3.

עוד טוען המבקש, כי המשיבה לא עמדה בנטל המוטל עליה עפ"י תקנה 78 לתקסד"א בדבר הוכחת טענות מסוג זה, ושגה ביהמ"ש בהופכו את נטל הבאת הראיות ונטל השכנוע להוכיח את הרמת המסך הנטענת המוטל על המשיבה ולא על המבקש, ואף אם עשה כן, היה עליו לאפשר למבקש להמציא ראיות לסתירה זו. עוד טוען המבקש כי בית המשפט הרחיב ביוזמתו את חזית המחלוקת שבין הצדדים, וזאת בלא שנתבקש לעשות כן על ידי המשיבה. ולבסוף טוען המבקש, כי בית המשפט קיבל למעשה את גרסת הנתבעת 3 שלא התייצבה לדיון. 

8.         לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, בפרוטוקול הדיון ובפסק הדין, וכן בכתבי הטענות שתיק בית המשפט קמא, לא מצאתי להיעתר לה.

9.         בית המשפט קמא קבע בפסק דינו קביעות עובדתיות לפיהן מצא את התנהלותו של המבקש כהתנהלות נעדרת תום לב, ודחה את טענת המבקש בנוגע לנסיבות הפסקת פעילותה של הנתבעת 2, הן לגופה והן מבחינת הגיון הדברים. כידוע, משמדובר בקביעות עובדתיות המבוססות בין היתר על התרשמות הערכאה הדיונית והאמון שמצא בראיות אלה ואחרות, הרי שהכלל הוא הימנעות ערכאת הערעור מהתערבות בממצאים אלה, אלא במקרה חריג, שאינו מתקיים בענייננו.

10.         זאת ועוד, תכלית ההליך מושא הנדון, היא לפשט, ליעל ולהנגיש את בירור המחלוקת בין הצדדים באופן מהיר ותכליתי, ובמקביל, מנחה תכלית זו גם את ערכאת הערעור בבואה לשקול מתן רשות ערעור על פסק דין. כזו תהיה מוצדקת איפוא רק במקרים חריגים, בהם נמצאה טעות גלויה על פניו של פסק הדין או כשהמדובר בשאלה עקרונית.

לעניין זה יוזכר, כי בית המשפט לתביעות קטנות אינו כפוף לסדרי הדין וראיות כבתביעה רגילה והוא מוסמך לנהוג בעניין זה בהתאם לשיקול דעתו. במצב דברים זה, לא מצאתי לקבל את טענת המבקש בדבר היפוך נטלי הראיה כביכול על ידי בית המשפט קמא.

11.         לא מצאתי גם לקבל את טענת הרחבת החזית כביכול שנטענה על ידי המבקש ובמסגרתה טוען הוא, כי בית המשפט קמא לא נתבקש כלל על ידי המשיבה לעשות כן. עיון בכתב התביעה ובמחלוקת שהובאה לפני בית המשפט מלמד, כי המבקשת, שאין מחלוקת שאינה משפטנית בהשכלתה והרושם המתקבל הוא שאף אינה שולטת בשפה העברית, טענה טענות אישיות כלפי המבקש וחבותו כלפיה. לעניין זה הבהירה באופן שאינו משתמע לשני פנים, הן בכתב התביעה מטעמה והן בעדותה לפני בית המשפט קמא (עמ' 1 ש' 10 ועמ' 2 ש' 6), כי עבדה עם המבקש ונתנה לו שירות והוא אף התחייב כלפיה באומרו שאין מה לדאוג  והוא מטפל בתשלום.  בכתב תביעתה מתארת המשיבה, באופן עובדתי ברור, אף אם לא בשימוש במונח המשפטי הנדרש לכך, את הצגת מצגי השווא מטעם המבקש כלפיה או למצער נטילת סיכון בלתי סביר משתמעת מצידו, לקבלת העבודות ולהתחייבות התשלום. נוכח העובדה כי המדובר בהליך המתנהל בתביעות קטנות, לא מצאתי הצדקה לחייבה להעלות טיעוניה בכסותן המשפטית דווקא, על מנת שידונו על ידי בית המשפט, מה עוד שהנושא הועלה לכאורה גם על ידי המבקש בכתב הגנתו, אף אם לא במילים המפורשות "הרמת מסך" (ס' 7), נושא שהיווה ליבת הדיון שהתקיים לפני בית המשפט קמא.

באשר לעצם העניין, משקבע בית המשפט קמא כי הפסקת הפעילות של הנתבעת 2 על ידי המבקש, בפרק זמן כה קצר מעת ההתקשרות והזמנת העבודה מהמשיבה, שקולה לחוסר תום לב מצידו, ודחה עובדתית את טענות הנתבע לעניין זה, לא ניתן לומר כי שגה הוא בתוצאה הנובעת מפרשנות סעיף 6 לחוק החברות, המאפשר הרמת מסך ויחוס אחריות אישית בהצגת מצגי שווא או נטילת סיכון בלתי סביר.

12.         נוכח האמור לא מצאתי כי נפלה שגגה מלפני בית המשפט קמא המצדיקה התערבות ערכאת הערעור.

הבקשה נדחית.

משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.